לפני הכל, גילוי נאות: אני מכיר את יובל היכרות קלושה (אשתו ואני עבדנו יחד).
באחת ההרצאות של טוני רובינס, הוא מדבר על האסטרונאוטים שהלכו על הירח. "חישבו על זה", הוא אומר, "איזה יעדים יכולים להציב לעצמם אנשים שהלכו על הירח???"
וזאת באמת מחשבה מסחררת: מתוך עשרות מיליארדי בני אדם שחיו מאז שיש בני אדם, רק 12 (!) הלכו על הירח. ואחרי שכל אחד מהם חזר, איזה יעד גבוה יותר הוא היה יכול להציב לעצמו? במה הוא היה יכול לאתגר את עצמו?
אני מניח שאין הרבה ישראלים שלא מכירים את הסיפור של משפחת קדוש, שבתם עמית חלתה בסרטן אלים בשנת 2008. במקום שבו רובינו היינו סומכים על הרופאים, מנסים אולי שינויי תזונה, פונים אולי לרבנים – ובקיצור, היינו פאסיביים – יובל קדוש, איש "רגיל" לגמרי עד אז, הצליח לרתום מדינה שלמה לתת דגימות דם לצורך חיפוש תורם פוטנציאלי לעמית. יותר מזה, אחרי שלא נמצא תורם, המשפחה כולה נסעה לצפון קרוליינה לטיפול חדשני, די בניגוד להמלצת הצוות הרפואי והרב פירר.
סוף הסיפור, כפי שאתם בוודאי יודעים, טוב. חייה של עמית ניצלו, המשפחה חזרה לארץ, ועמית היום היא נערה ככל נערה אחרת.
כמו האסטרונאוטים, איזה יעד אדם יכול להציב לעצמו אחרי שכבש יעד כזה? הצלת את חיי בתך. מה יכול לתת לך דרייב כשאתה חוזר לחיי שגרה?
אבל יובל הוא איש נדיר, והוא לא נפל למלכודת הזו, של חזרה לאזור הנוחות.
לא, במקום זה הוא הפסיק לעשן (2 קופסאות ביום), השיל מעצמו 60 ק"ג מיותרים (מ-145 ששקל), התחיל לעסוק בספורט באינטנסיביות (ממש לפני כמה ימים רץ חצי מרתון), כתב ספר על המסע המטורף שהמשפחה עברה (שהפך בימים האחרונים לרב מכר), והוא מרצה בקצב הולך וגובר.
ופה ההשראה האמיתית שהוא מעורר בי. כי להלחם כשעל כפות המאזניים מונחים חייה של בתך, זה דבר אחד. זה יעד שבהחלט יכול לתת לך כוחות על. אבל להלחם "סתם" בעצמך, בהרגלים הרעים שלך, זה מעורר הערצה, דווקא בגלל שאת זה כל אחד יכול לעשות, וכל-כך מעטים עושים.
[logo-carousel id=customers]