אחד הדברים הגדולים המתרחשים בשנים האחרונות בתחום עיבוד הנתונים ומערכות המידע הוא ה-IoT – "האינטרנט של הדברים" (Internet of Things).
אם לנסות להסביר במשפט מה זה בעצם, אז בעתיד הלא רחוק, כל מכשיר אלקטרוני יהיה מחובר לאינטרנט.
אם להרחיב טיפה – כל מכשיר אלקטרוני, וגם הרבה מאוד דברים שאינם מכשירים אלקטרוניים – יהיו מחוברים לאינטרנט.
כבר כמה שנים שהדוגמא החביבה על מי שמנסה להסביר למה זה טוב, היא המקרר. המקרר העתידי (למעשה, הוא כבר לא עתידי) "יידע" מה יש בתוכו, "יידע" מה מצב המוצרים, וכשהוא "יידע" שמשהו עומד להגמר, או להתקלקל, הוא יבצע אוטומטית הזמנה מהסופר. וישלם עליה.
אבל איך הוא "יידע"?
לזה בדיוק התכוונתי במשפט "הרבה מאוד דברים שאינם מכשירים אלקטרוניים". בעתיד הלא רחוק, על כל אריזה יהיה מוטבע משדר זעיר. בהתחלה הוא יהיה "טיפש" למדי, ויכיל נתונים סטטיים, כגון תאריך אחרון לשימוש, אך ככל שהטכנולוגיה תתקדם ותוזל, המשדרים הטיפשים יוחלפו בחיישנים חכמים שיידעו מה מצב המוצר עצמו (כולנו הרי נתקלנו בחלב חמוץ עוד לפני תאריך התפוגה שלו).
אם לחזור לכותרת של הפוסט, המקרר שלנו לא יגלוש באינטרנט. הוא יקלוט נתונים מהמוצרים שבתוכו, ישדר הזמנות לסופר, ואפילו ישלם עבור הקניה, וכל זאת מבלי שניגע בו.
נשמע קצת כמו מדע בדיוני, נכון?
אם יש לכם מנוי פנגו או סלופארק, אתם מכירים את זה: אתם נכנסים לחניון, ומייד מקבלים סמס שממליץ לכם לשלם באמצעות האפליקציה ולחסוך את הזמן בעמדת התשלום.
איך זה עובד?
פשוט. בכניסה לחניון יש מצלמה מצויידת בתוכנת זיהוי, שמפענחת את מספר הרישוי של הרכב, ומשדרת אותו (נכון, דרך האינטרנט) לשרתים של פנגו וסלופארק. השרתים שלהם בודקים אם הרכב הוא מנוי שלהם, ואם כן – שולחים את הסמס. ואם אתם בוחרים לשלם דרך האפליקציה, המחסום מתרומם כשאתם מתקרבים אליו.
מדע? כן. בדיוני? ממש לא.