הכל בראש

הקצב שלי כבר היה ממש איטי, אבל לא היה לי קשה להסביר למה: שמש, עליה, 14.5 ק"מ מאחורי, לא ישנתי מספיק, הקסדיות והפאהיטס והמרגריטה והטקילה של אתמול בלילה גם לא מועילות… תירוצים, אתם יודעים, יש בשפע.
ואז הוא עקף אותי. מגיח מאחורי איש שנראה מבוגר ממני, שרץ בסגנון פחות אלגנטי משלי (ותאמינו לי, אין שום אלגנטיות בסגנון שלי), ועוקף אותי.
תירוצים חדשים נשלפו: הוא בטח מתאמן יותר זמן ממני, הוא בטח בתחילת הריצה שלו, הוא בטח רץ רק 5 ק"מ. תירוצים, כבר אמרנו, יש בשפע.
אבל אז חשבתי, ותסלחו לי על הסגנון הלא מעודן: כוסאומו, מה זה השטויות האלה? וראיתי את עצמי עוקף אותו חזרה, אפילו רק לכמה שניות, אבל עוקף אותו. ופתאום, לא יכול להסביר, האצתי. ועקפתי אותו. והאצתי עוד, והתחלתי לפתוח פער. ובסופו של דבר, את הקילומטר וחצי האלו רצתי בקצב הכי טוב בכל הריצה.

אז בפעם הבאה שקשה לכם, ואתם מתחילים למכור לעצמכם הסברים למה זה בעצם בסדר, תיזכרו בסיפור הזה, תיזכרו בזה שהכל בראש, תתאמצו יותר ותשיגו מה שאתם רוצים.
כי אתם יכולים להשיג יותר. אני יודע שאתם יכולים.